חיים בסליחה....בסדרת משיח תרם על ידי דסטין טי פרקר ב-13 ביוני 2010 כתבי הקודש: לוקס ז':36-8:3 עדה: לותרנית תקציר: אחד ה"סודות" לחיים במשיח אינו טענת קדושה כוזבת, אלא הידיעה שאנו יכולים להתמודד עם כל חטאנו על ידי הודאה בו, ולשמוע שנסלח לנו. חיים בסליחה...במשיח לוקס ז':36-8:3 † בשם ישוע † ניתנה לך מתנת הרחמים, האהבה והשלום מאלוהים אבינו ואדוננו ישוע המשיח. עם המתנה הזו הוא החופש לחיות באמת! * המשקל המוחץ של החטא...וכישלון כשהוא יושב שם ומקשיב, המילים שהוא שומע מתחילות להכות אותו ישר בבטן. גופו מתחיל להימתח ולהזיע רק מעט, כשרגשות האשמה והבושה מנסות להכריע אותו, ולגרום לבהלה עתידית. המילים, שנאמרות ברכות ובעדינות, חזקות יותר ממה שהוא יכול להתמודד איתן, כשהן מתעמתות איתו, כאילו הן רואות לתוך נפשו שלו. נשאלת שאלה, "עכשיו מי מהם יאהב אותו יותר?" שמעון, דווקא שלשמוע את השאלה שמציקה לו, מוצא פרצה כביכול, משהו שיאפשר לו להסתתר עוד קצת, בלי להבין מה הוא יפספס. תגובתו מנסה לקבור את האשמה, ולקבור את הבושה. "זה, אני מניח, שבשבילו הוא ביטל את החוב הגדול יותר." הלחץ עדיין קיים, ואולי, כשהוא שומע את ישוע סולח על חטאי האישה, הוא מתחיל לתהות יותר על חטאו, במיוחד על החטאים המוסתרים, קבורים, כשהוא מנסה להפריד את עצמו מהם. סוג החטאים שאתה מפחד מאנשים שיודעים שאתה ביצעת, כמו שאתה מפחד מההתמודדות עם ההשלכות הנצחיות שלהם. האם בנעליו של סיימון תהה אם מישהו יעז לשאול איך אישה מסוג זה יכולה להיכנס בחופשיות לביתו של סיימון? או שמישהו ישאל איך הוא כל כך מודע לאיזה סוג אישה היא? כששמעון ניסה למזער את חטאיו, הוא יתגעגע לשמחה שהגברת תדע, הוא יתגעגע לברכת השלום, ועוד הרבה יותר. בהתחשב בכך, וזה יישמע מוזר, אני רוצה שכולכם תחקו יותר את הגברת בעלת הטבע המפוקפק, מאשר את זו שטענה שהיא גבר דתי. * האשליה של 10%. כשאני מסתכל על התשובה של סיימון, יש בה משהו חסר לב. הסכומים הם למעשה שניהם משמעותיים - 50 דינרים הם כ-10 שבועות משכורת של משפחה בעלת הכנסה בינונית, ה-500 כ-2 שנים משכורת. שמעון עונה בצדק, וישוע יראה לו שהוא צודק, על ידי הצגת תגובתו לשמעון בהשוואה. סיימון אינו רואה את החטא שלו משמעותי כמו שלה, או לפחות את החטאים והחובות שהוא יודה בפומבי. הוא היה מודה בשמחה שהוא עשירית מחוטא ממנה, כי זה לא נורא. כזו היא בעיית החטא, ככל שאנו חיים בו יותר, אנו לא קולטים את ההשפעה הרצינית שיש לו על חיינו. ככל שאנו נותנים יותר לאורח חיים חוטא, כך הוא לא מפריע לנו, בעוד שחטא אחרים מפריע לנו יותר. המציאות שלנו נהייתה מוגדרת מחדש כשהחטא הופך לנורמה, לא לזה שאנחנו רוצים לברוח ממנו, להיות מוגנים ממנו, ועבור סיימון, זה היה המקרה. הוא לא יכול היה לראות עד כמה גדולה אהבת אלוהים אליו, כי הוא היה ממוקד בעומק החטא של מישהו אחר. קל לנו לרצות להשוות את החטאים שלנו לחטאים של אחרים כאילו אנחנו איכשהו טובים יותר. אנחנו חושבים שהחטא שלנו פשוט משחק בהשוואה לאנסים, הרוצחים, הנואפים והפוליטיקאים. אבל החטא אינו קשור לתחרות, לראות מי יכול להיות הקדוש ביותר. זה על מערכת יחסים - ושישוע מתמקד, כשהוא אומר, מי יאהב הכי הרבה. זה מה ששמעון מתעלם - מהעובדה שהוא חייב - גם אם הוא לא יודה בגובה החוב. גם אם רמת החטא שלו היא 10% מכמות החטא של הגברת, הוא עדיין חוטא. הוא עדיין זקוק למושיע... אחד שיציל אותו מכל חטאו. ובעוד הוא מחשב אחוזים, ומשקל גולמי של מה שמוחץ אותו... היא מוצאת סליחה... * הפתרון של 100%. במכתב לחברו ותלמידו פיליפ מלנקטון, לותר כתב פעם שאם אתה הולך לחטוא, חטאו באומץ. רבים הוציאו את הציטוט הזה מהקשרם, והשתמשו בו כתירוץ לעשות ככל העולה על רוחם. אבל הציטוט של לותר נעשה בהקשר של חיים חיים. שעלינו להתמודד ישירות עם החטאים שלנו, במקום לעמוד בחזית ולהתעלם מהם. הנה הציטוט המלא: אם אתה מטיף חסד, אז תטיף לחסד אמיתי ולא פיקטיבי; אם החסד הוא אמת, עליך לשאת בחטא אמיתי ולא בדוי. אלוהים לא מציל אנשים שהם רק חוטאים פיקטיביים. היה חוטא וחטא באומץ, אבל האמין ושמח במשיח עוד יותר באומץ, כי הוא מנצח על החטא, המוות והעולם. כשהגברת כרעה ברך, וכשדמעותיה שוטפות את רגלי ישוע, היא התמודדה עם חטא אמיתי. בהלכה היהודית, מגע של מישהו כל כך לא מוסרי יהפוך את מי שנגע בו לטמאה, ובכל זאת, ישוע התיר לה לגעת בו, ועוד יותר יעניק לה חסד, חסד אמיתי שיסיר ממנה את חטאה וישלח אותו.